בשנות השמונים שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה בריטית מקסימה בשם
"קשרים", בהנחייתו המלהיבה של ג'יימס בורק. עבורי, הקסם של הסדרה היה ביכולתה
לקשור בצורה הגיונית לגמרי בין תופעות שונות ומשונות, מתקופות היסטוריות רחוקות
מאד זו מזו. כך למשל, ניתן היה ללמוד על הקשר בין רפואה בחצר המלכה הבריטית במאה
ה-16 לבין המצאת טלוויזיה, בין גידול כבשים לבין המצאת המחשב ועוד (הסדרה כולה
נמצאת ביוטוב, באנגלית).
קשרים כאלה תמיד סקרנו אותי ולאחרונה נתקלתי במאמר שמנסה – ומצליח – לקשור בין כמה
דברים שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות זה לצד זה במשפט או במאמר אחד: יפן,
אסלאם ומוסיקה קלאסית.
המאמר נכתב ע"י ד"ר דניאל
פייפס, מזרחן אמריקאי שמפרסם מאמרים גם בתקשורת הישראלית. לאחרונה נתקלתי
במאמר ישן שלו, משנת 1998, על הקושי של חברות שונות לעבור את תהליך המודרניזציה.
במסגרת זו הוא משווה בין התרבות היפנית לתרבות המוסלמית ומקיש מיחסן למוסיקה הקלאסית
על יחסן הכולל למערב ולמודרניות. בעיני, המאמר מעורר מחשבה ועדיין רלוונטי. על כן,
ברצוני להביא כאן סיכום נרחב של הדברים לטובת הקוראים דוברי העברית. המאמר התפרסם במקור
ברבעון Middle East Quarterly באנגלית ונמצא בקישור זה.
"האם ניתן לעבור תהליך של מודרניזציה בלי להתמערב?" שואל פייפס.
"זהו חלומם של כל העריצים בעולם, החל ממאו בשמאל וכלה בחומייני בימין: כולם
מחפשים אחר כלכלה הצומחת במהירות ועוצמה צבאית, ללא הטִרְדה הכרוכה בדמוקרטיה,
שלטון החוק והחיפוש אחר אושרו של היחיד. הם מקבלים בברכה את הטכנולוגיה הרפואית
והצבאית האמריקאית אך דוחים את הפילוסופיה הפוליטית ואת התרבות הפופולארית שלה.
טכנולוגיה ללא מטען תרבותי הוא האידיאל שלהם."
"אך למרבה הצער" ממשיך
פייפס, "כדי להפיק תועלת מלאה מהיצירתיות של המערב, יש לשקוע לגמרי בתוך
התרבות המערבית שהולידה אותה. המודרניות אינה קיימת בפני עצמה אלא מחוברת באופן
מהותי ובלתי ניתן לניתוק מיוצריה. רמות גבוהות של צמיחה כלכלית תלויות לא רק בחוקי
המס הנכונים אלא באוכלוסייה המודעת לחשיבותו של הדיוק בזמנים, אוכלוסייה שהטמיעה
את מוסר העבודה ואת דחיית הסיפוקים הנלווית אליו. לא ניתן לשלוף טייס קרב מכפר, כי
טייס כזה חייב להכיר ולהפנים השקפת עולם שלמה."
לפי פייפס "המוסיקה המערבית מוכיחה נקודה זו בבהירות יוצאת מהכלל דווקא
בגלל שהיא כל כך לא רלוונטית למודרניזציה. נגינתה של סונטת קרויצר אינה מוסיפה דבר
לתוצר הלאומי הגולמי, והפקת הנאה מהאופרה אינה משדרת כוח. עם זאת, כדי להיות
מודרני לגמרי, יש לשלוט במוסיקה מערבית - ישנה קורלציה ברורה בין שליטה כזו לבין
עושרן וכוחן של מדינות, כפי שניתן להסיק מהחוויה של שתי ציוויליזציות שונות: היפנית
והמוסלמית. חוסר הנכונות של האסלאם לקבל את המוסיקה המערבית ניבא את הקושי הכללי
שלו עם המודרניות; השליטה היפנית בכל הסגנונות, החל מהקלאסי ועד לג'אז, עוזרת
להסביר הכל, החל מהין החזק וכלה ביציבות הממסדית של יפן"
בהמשך פייפס מפרט על כל תרבות בנפרד:
האסלאם
"באסלאם, המוסיקה קשורה קשר
עמוק ביותר לזהות," טוען פייפס. "מוסלמים חילונים נוטים לקדם בברכה
מוסיקה אמריקאית ואירופית, בה הם רואים סמל לשחרור ותרבות. Ziya Gökalp, התיאורטיקן
המוביל של הלאומיות החילונית הטורקית כתב בשנות העשרים של המאה העשרים ש'ישנם כיום
שלושה סוגי מוסיקה: מוסיקה מזרחית, מוסיקה מערבית, ומוסיקה עממית. איזו מהן שייכת
לאומה שלנו? ראינו זה מכבר כי מוסיקה מזרחית היא גם ממיתה וגם בלתי-לאומית.
המוסיקה העממית היא התרבות הלאומית שלנו. המוסיקה המערבית היא המוסיקה של
הציוויליזציה החדשה שלנו. אל לשני האחרונים להיות זרים לנו.' בזמן האחרון,
כשהחילונים הטורקים נתונים למתקפה, קונצרטים של מוסיקה קלאסית מערבית זוכים לקהל
רב וכל הכרטיסים נמכרים מראש. לדבר כתב טורקי, קונצרטים אלו הפכו לקריאת קרב סמלית
של המגוננים על החילוניות הטורקית. באירוע אחר, סמלי ביותר, השגרירות הטורקית
בטהרן העלתה קונצרט של מוסיקה מערבית קלאסית באורך של שעתיים בדצמבר של שנת 1997,
לרגל השנה הנוצרית הקרבה ובאה. אירוע תרבותי זה שיקף היטב את ההשקפות המנוגדות של
אתאטורק וחומייני."
"בניגוד לכל אלה עומדים המוסלמים הפונדמנטליסטים," פייפס ממשיך,
"המטפחים חשדנות מתמדת כלפי המערב, ומוטרדים מההשפעה החתרנית של המוסיקה
המערבית על מוסלמים. כך, כאשר Necmettin Erbakan עמד בראש ממשלת טורקיה בשנת 1996 – 1997
הוא קיצץ בלהקות מחול, תזמורות סימפוניות וארגונים מערביים אחרים, והחליפם במימון
למוסיקה מסורתית. עבור הפונדמנטליסטים המוסלמים, עצם ההאזנה למוסיקה מערבית מסמלת
חוסר נאמנות לאסלאם. למשל, דובר בעצרת פונדמנטליסטית באיסטנבול החמיא לקהל באומרו
ש"זו טורקיה האמיתית, לא הקהל המבולבל שהולך לראות את הסימפוניה
התשיעית". במלחמת איראן-עיראק, החיילים העיראקים הושוו בתקשורת האיראנית לקהל
של מוסיקה קלאסית, כלומר גברים מושחתים הנשואים לנשים חילוניות שאינן לובשות רעלה,
קרי נשים הבזות לאסלאם. גם בתוניסיה ההאזנה למוצרט או בטהובן צוינה כבגידה באסלאם."
לאור כל זאת, פייפס שואל: "אם מוסלמים קיצונים כל כך נסערים ממלחינים
מהמאה ה-18, מה הם אומרים על מוסיקת רוק וראפ?" תשובתו היא שהמוסיקה הפופולארית
האמריקאית היא תמצית הערכים המרתיעים מוסלמים מתרבות זו: חגיגה של אינדיבידואליזם,
נעורים, הדוניזם, ומיניות בלתי מבוקרת. למשל, החזבאללה ציין את מייקל ג'קסון
ומדונה כ"מחבלים" תרבותיים, השואפים להרוס את התרבות המוסלמית. דובר
החזבאללה הסביר: "מייקל ג'קסון ומדונה הם נושאי הדגל של החברה האמריקאית, של
הערכים החברתיים והתרבותיים שלה...הם הורסים את האנושות. הם הורסים את חייהם של
אלפי מוסלמים ומובילים אותם לאבדון, הרחק מדתם, מהאתיקה והמוסר. מחבלים הם לא רק
אלה שמטמינים פצצות, הם גם אלה הפוגעים ברגשותיהם של אחרים," אמר דובר
הארגון.
לפי פיפס, הכרזה זו של החזבאללה מצביעה על הסיבות לחשדנות כלפי המוסיקה
המערבית: היא מסיחה את דעתם של המוסלמים מתביעות הדת ומורידה את המורל שלהם.
בראיון לעיתון איטלקי, הסביר האייתולה חומייני את השקפתו בנושא: "המוסיקה
שלכם מקהה את המוח כיון שיש בה הנאה ואכסטזה, כמו בסמים. לרוב, המוסיקה שלכם אינה
מרוממת את הרוח, אלא מרדימה אותה. היא הורסת את הנוער שלנו ומרעילה אותו כך שכבר
לא אכפת להם מארצם." הכתבת, אוריאנה פלאצ'י, שואלת "גם המוסיקה של באך,
בטהובן וורדי?" וחומייני עונה "אינני מכיר שמות אלה" ומוסיף שאם
המוסיקה שלהם אינה מקהה את המוח היא תותר. כמוכן הוא אמר באותו ראיון שיהיה מותר
לשמוע את המארשים המערביים.
בהערת אגב, פייפס מציין שמארשים הם המוסיקה המערבית היחידה שהושפעה בצורה
ניכרת מהמזרח התיכון: צוענים הכניסו את המוסיקה הטורקית או היניצ'רית לאירופה במאה
ה-18, ונראה שהצבא האוסטרי היה הראשון לאמץ ז'אנר זה שדרש מדים אקזוטיים וכלי הקשה
חדשים דוגמת תוף-מרים, מצלתיים, משולש, תוף בס, וסהר. זמן קצר לאחר מכן
כלים אלו נכנסו לתזמורת: מוצרט היה הראשון להשתמש במוסיקה בסגנון טורקי ברישום
משנת 1772, וההשפעה הטורקית ניכרת במיוחד באופרה "החטיפה מן ההרמון" ובפינאלה לסימפוניה התשיעית של בטהובן.
"המוסלמים הפונדמנטליסטים חלוקים בדעותיהם לגבי איזו מוסיקה מותרת ואיזו
אסורה," אומר פייפס. "דוגמא יפה לכך ניתן למצוא במרכז התרבות של המלך
פהד: מרכז קונצרטים מדהים, בפאתי ריאד, בעל שלושת אלפים מקומות ישיבה. המרכז הושלם
בשנת 1989 בעלות של 140 מיליון דולר ובפאר עצום הכולל שימוש בשיש ובעץ מהודרים
ביותר, התקנת מערכת תאורה מתקדמת ובמה הידראולית. אך למרות זאת, מעולם לא נערך
קונצרט באולם המופלא הזה, על מנת לא לפגוע
ברגישויות של אזרחי המדינה וככל הנראה גם בגלל שכוהני הדת הראשיים במדינה יצאו
מגדרם כאשר שמעו שהולכים להשמיע מוסיקה מערבית לקהל מעורב בממלכה. דיפלומט שביקר
במקום כעשור לאחר הקמתו סיפר שהוא ריק לגמרי אך מתוחזק להפליא, כדי לשמר את העץ
והמתקנים האחרים במקום!"
לדעתו של פייפס, פרשת אולם הקונצרטים בריאד מסמלת היטב את המחלוקת המתמשכת
בקרב מוסלמים פונדמנטליסטים סביב מוסיקה מערבית, כאשר ישנם כאלה הדוחים מכל וכל את
מוסיקה זו, ואחרים המתנים אותה בהתניות שונות. כך, יש מנהיגים דתיים המתירים
מוסיקה כזו אם אינה כרוכה בערבוב של גברים בנשים, או אם הרעיונות והמילים שלה
טהורים. אחרים טוענים שמוסיקה כזו אינה הולמת את האסלאם בשום אופן. מטיף טלוויזיוני
מוביל במצרים, השיח' מוחמד א-שעראווי, גינה מוסלמים הנרדמים לצלילי מוסיקה קלאסית
מערבית במקום הקלטה של הקוראן. בהשראתו, חמומי מוח מוסלמים פרצו לקונצרט בדרום
מצרים ושברו את כלי הנגינה.
"בהתחשב בגישות הללו," אומר פייפס, "לא קשה להבין מדוע
מוסיקאים מוסלמים הגיעו להישגים כל כך מועטים במוסיקה מערבית. כפי שמציין ברנארד
לואיס: 'אף שיש כמה מלחינים ונגנים מוכשרים מהעולם המוסלמי, בעיקר מטורקיה,
שהצליחו היטב בעולם המערבי, התגובה למוסיקה שלהם במולדתם הייתה דלה.'
יפן
"כמה יפן שונה!" משתאה
פייפס. "אמנם, התגובות הראשונות למוסיקה המערבית היו שליליות: כאשר שמע ילד
שר בהוואי, Norimasa Muragaki, חבר בשגרירות היפנית הראשונה
לארה"ב, השווה את הצליל לצלילי 'הכלב המיילל בחשכת הליל'. אך תוך כמה שנים
הגישה היפנית למוסיקה המערבית השתנתה לטובה, עד כדי כך שהמוסיקה משכה כמה מהם לדת.
כך, בשנת 1884, Shoichi Toyama טען ש'יש לאמץ את הנצרות, ראשית בגלל התועלת שבהתקדמות
המוסיקאלית, שנית לצורך פיתוח חמלה כלפי הזולת ושיתוף פעולה עמו ושלישית, לטובת
היחסים בין נשים לגברים.' כעבור זמן, היפנים גילו שהמוסיקה המערבית מבטאת את
רגשותיהם בדרך טובה בהרבה מהמוסיקה שלהם עצמם. כאשר עזב את אדמת צרפת, הסופר
המוביל Nagai Kafu הרהר בערגה על יופייה של התרבות הצרפתית: 'לא משנה כמה
רציתי לשיר את השירים המערביים, הם כולם היו קשים מאד. האם לא נותרה לי, יליד יפן,
ברירה אחרת אלא לשיר שירים יפניים? האם ישנו שיר יפני המבטא את התחושה הנוכחית
שלי: נוסע ששקע באהבת האמנויות בצרפת ונאלץ עתה לחזור לקצה המזרח שם מחכה רק
המוות, לאחר חיים מונוטוניים?...אני חש לגמרי נטוש. אני שייך לאומה שאין לה מוסיקה
המבטאת רגשות גואים ותחושת ייסורים.' על כך פייפס אומר: "קאפו מבטא רגשות
שכמעט ואינם מוכרים למוסלמים."
"המסורת המוסיקאלית המקומית", ממשיך פייפס, "עוסקת בקח ותן
אינטנסיבי עם המוסיקה המערבית. כלי ההקשה היפני המסורתי, ה- Woodblock (מה שמכונה בעברית תיבת עץ או תיבה סינית)
הפך לכלי סטנדרטי בהרכבי ג'אז. מוסיקה יפנית מסורתית השפיעה על כמה מלחינים
מערביים, וכנראה באופן הישיר ביותר על ג'ון קייג'. שיטת סוזוקי, המיישמת שיטות
יפניות מסורתיות של שינון ללימוד כינור, נהנית מקהל אוהדים משמעותי במערב. חברת
ימאהה מוכרת מעל למאתיים אלף פסנתרים בשנה והיא יצרנית כלי הנגינה הגדולה בעולם.
מצד שני, מוסיקה אירופית קלאסית ומוסיקה פופולארית אמריקאית הפכו לחלק מהסצנה
היפנית. לטוקיו יש תשע תזמורות מקצועיות ושלוש אופרות, המהוות את הריכוז הגדול
ביותר של כשרון בתחום המוסיקה הקלאסית בעולם. Seiji
Ozawa, מנהל
התזמורת הסימפונית של בוסטון, נחשב למנצח היפני הטוב ביותר. נגנים קלאסיים בעלי שם
עולמי כוללים את הפסנתרנים Aki and Yugi Takahasi ואת נגן כל
ההקשה Stomu Yamashita. המלחינים היפנים עדיין לא בעלי שם מחוץ לארצם אבל קצב
הפעילות שלהם הוא אינטנסיבי מאד ותחום העיסוק שלהם מגוון ונע בין מוסיקה קלאסית,
למוסיקה בת זמננו וג'אז."
"המוסיקה הקלאסית האירופית", ממשיך פייפס, "איבדה את האיכות
הזרה שלה ביפן והפכה לחלק אינטגראלי של התרבות. בכך יפן דומה לארה"ב, ארץ
נוספת שייבאה כמעט את כל המוסיקה הקלאסית שלה. כפי שהאמריקאים סיגלו את המוסיקה
לטעמם ומנהגיהם, כך עשו גם היפנים. לדוגמא, הסימפוניה התשיעית של בטהובן הפכה
להמנון של חג המולד והשנה החדשה. לא רק שהתזמורות המובילות במדינה מנגנות יצירה זו
ללא הרף במהלך דצמבר, ישנן גם מקהלות ענק של מעל לעשרת אלפים איש העושים חזרות
במשך חודשים לפני שהם שרים את האודה לשמחה בהופעותיהם לציבור בתקופה זו.
באשר למוסיקת פופ, יפן, כמו רוב העולם, מעריצה את אלילי הפופ האמריקאי ומייצרת
כשרון מקומי משל עצמה. אך מעניין מכך הוא העיסוק הנרחב בג'אז. שוק הג'אז היפני
גדול עד כדי כך שהוא משפיע על המוסיקה המיוצרת בארה"ב. בתי קפה של ג'אז, המשמיעים
ג'אז עם ציוד מתקדם ביותר, התרבו מאד, ויפן מארחת פסטיבלי ג'אז רבים מדי שנה.
מגזין הג'אז היפני "סווינג יפני" מופץ בארבע מאות אלף עותקים בחודש,
לעומת רק כמאה אלף עותקים של מגזין הג'אז המוביל בארה"ב. כמחצית מאלבומי
הג'אז שאמריקה מוכרת, נמכרים ביפן. Michael Cuscuna , מפיק מוסיקאלי אמריקאי מהלייבל Blue
Note Records טוען שללא
השוק היפני, ענף תקליטי הג'אז האמריקאי או לפחות חלקו, היה פושט רגל בשנות
השבעים."
באשר ליצירתיות היפנית, פייפס טוען שהתוצאות בשלב זה צנועות למדי, כשהמלחינים
והנגנים מסתפקים לרוב בחיקוי הסגנון הנכרי, אך פייפס סבור שקיומה של פעילות
אינטנסיבית ושוק מקומי יובילו להתנסויות שונות ואולי אף להובלת התחום בעתיד. כך,
החלו כבר ניסיונות לשלב ג'אז עם מוסיקה יפנית מסורתית. "יפן מעניקה מבחינה
מוסיקאלית גם בדרכים אחרות," פייפס מסיים. "מכונת הקריוקי היפנית הפכה
לכלי בידורי בעולם כולו והבאר היפני המסורתי, עם מאמא-סאן, מארחות וקריוקי, התפשט
במערב. מכונות קריוקי נמכרות בבתי כלבו בארה"ב ויש להם קהל אוהדים גדול ושמח,
אם כי אולי מעט שיכור..."
לסיום
"התגובה היפנית והמוסלמית למוסיקה המערבית משקפת במידה רבה את המפגש שלהן
עם התרבות המערבית," טוען פייפס. " מוסלמים תמיד ניגשו למערב בזהירות,
מחשש לאבד את הזהות שלהם. זה מונע מהם לשקוע בידע המערבי או לרכוש את המיומנויות
הדרושות לטכנולוגיה ועסקים. הם תמיד נותרים מאחור, מתמודדים עם גל אחר גל של השפעה
מערבית, בקושי עומדים בקצב וחסרי השפעה כמעט לחלוטין על המערב. לעומת זאת, היפנים נוהגים
אחרת. ראשית, הם קופצים בהתלהבות לעניין החדש, בלי לחשוש מאיבוד הזהות שלהם. שנית,
הם רוכשים מיומנויות ברמה המתחרה ואף גוברת על עמיתיהם במערב. שלישית, יפן מפתחת
מסורות מקוריות משל עצמה המבוססות על מסורת קיימת (קריוקי) או על שילוב תרבותי
(הסימפוניה התשיעית של בטהובן בחג המולד). לבסוף, הם מפתחים טכניקות שהמערב מאמץ,
כמו שיטת סוזוקי. הם עיכלו לחלוטין את התרבות המערבית, השליכו את מה שאינו מעניין
אותם, לקחו את מה שכן מעניין אותם והגיעו לשליטה מלאה בדברים אלו."
פייפס טוען שבדרך זו, ודווקא בגלל שאין בה תועלת ישירה, המוסיקה המערבית
מדגימה את המפגש של התרבות עם המודרניות. "מה הקשר?" הוא שואל ועונה:
"בגלל, כפי שציין לואיס: 'מוסיקה, כמו מדע, היא חלק מהמעגל הפנימי של התרבות
המערבית, אחד מהסודות האחרונים שהאדם מבחוץ חייב לגלות'. מוסיקה מייצגת את האתגר
של המודרניות: מיומנות בתחום זה קשורה ליכולת להתמודד עם כל דבר אחר שהמערב מייצר.
ההתנגדות המוסלמית למוסיקה מייצגת את חוסר הנכונות הכללי של האסלאם להתמודד עם
תרבות המערב, בעוד היפנים אכן חדרו למעגל הפנימי. בקיצור: מי שרוצה לשגשג, צריך לדעת
לנגן בטהובן לא פחות טוב מאנשי המערב."
פייפס עדכן מאמר זה בשנת 2007 ושוב בשנת 2010 עם דוגמאות רבות מאיראן, החמאס
בעזה, סומליה, סין ועוד. ניתן לראות את המאמר המעודכן, באנגלית, כאן. בין
היתר הוא מביא קישור למאמר ארוך ומפורט, המתאר את ישראל כמעצמת
מוסיקה קלאסית .
השורה התחתונה של יואב
ניתן להגיב למאמר מקיף זה בכמה
מאמרים נפרדים ואפילו בספר שלם. כאן אסתפק בכמה נקודות הנראות לי חשובות במיוחד.
1 – ראשית, אני חושד שאין קורלציה
הכרחית בין אימוץ מוסיקה קלאסית לשגשוג תרבותי או להבנה טובה של המערב. זאת כיון
שרבים במערב עצמו אינם מכירים את המוסיקה הזו, אינם שולטים בה ואף אינם אוהבים
אותה, ובכל זאת הם תורמים רבות לתרבות המערבית ונטועים בה היטב. עם זאת, פייפס
זיהה משהו נכון וזהו הקשר בין יכולת הפשטה לבין השגשוג של המערב. יכולת ההפשטה
הגבוהה של המערב מהווה את אחד היסודות של הפריחה של תרבות זו, ושליטה במוסיקה
קלאסית אכן דורשת יכולת הפשטה גבוהה. מכאן ניתן לשאול אחרת: מדוע יכולת ההפשטה של
היפנים גבוהה מזו של המוסלמים? התשובה הראשונה שעולה לי היא: אוריינות. המהפכה
התעשייתית הביאה למערב, ובסופו של דבר גם ליפן, את לימוד החובה. שכבות רחבות
באוכלוסייה נאלצו ללמוד קרוא וכתוב, וכפי שניל פוסטמן מציין בספרו "אבדן
הילדות", הקריאה מקדמת את יכולת ההפשטה. התפתחות חינוכית זו פסחה על
מרבית העולם המוסלמי. על פי הדו"ח האחרון של האו"ם על אוריינות, רק
בעשור האחרון מדינות ערב מתחילות להתקרב לממוצע האוריינות העולמי, אם כי נשים
עדיין מפגרות אחרי הגברים. לעומת זאת, יפן נהנית זה מכבר מאוריינות מלאה.
2 – אין צורך להיות מוסלמי קיצוני כדי לסלוד מהמוסיקה המערבית. ההתנגדות לרוק
בארה"ב הייתה עזה מאד בשנות החמישים, ותנועות האגן העדינות של אלוויס פרסלי
נחשבו לשערורייתיות בזמנו. גם שנות השישים הסוערות עוררו מהומה רבה בארה"ב
והביאו לקריאות נחושות שהתרבות המערבית מגיעה אל קיצה. בעיני, ההבדל בין התרבות
המערבית, שהתירה התפתחות זו, לתרבות המוסלמית המתנגדת לה ואוסרת אותה הוא
האוריינטציה האינדיבידואליסטית של המערב לעומת האוריינטציה הקולקטיביסטית של
האסלאם. לדעתי יפן, לאחר כניעתה לארה"ב ואימוץ נורמות דמוקרטיות, נופלת אי-שם
ביניהן, בהיותה עדיין חברה מאד קולקטיביסטית, ועם זאת מאפשרת גם התפתחות של היחיד.
בהקשר זה מעניין להשוות את ההשפעה של כיבוש ארצות ערב ע"י אנגליה וצרפת על
החברה המוסלמית להשפעה של כיבוש יפן ע"י ארה"ב על החברה היפנית – הבדל
תהומי!
3 –משום מה לאומה היפנית תמיד היה בטחון עצמי קולקטיבי, מבחינה זו שהיא ידעה
להפנים אוצרות מתרבויות אחרות ולהפוך אותן לשלה: כך עשתה לפני אלפי שנה עם הכתב הסיני
ומנהגים סיניים אחרים החל משתיית תה וכלה בזן, ואחר כך עשתה זאת שוב במפגש הכושל
שלה עם התרבות המערבית כולה. האומה המוסלמית חסרה בטחון זה והשוואה בין יפן לאסלאם
אולי מבהירה את הסיבות: יפן היא חברה הומוגנית כמעט לגמרי, המתגוררת על שטח קבוע
וספציפי מזה אלפי שנה. האומה המוסלמית היא חדשה בהיסטוריה (יחסית ליפנים), היא
משתרעת על שטח עצום, בלתי נשלט, ובלתי-יציב, והיא מורכבת ממגוון עצום של עמים,
שבטים, כתות, שפות ותרבויות. אולי בשל כך האסלאם מתקשה לגבש זהות קולקטיבית ברורה ובוטחת.
4. בבסיס המאמר של פייפס מונחת ההנחה שהתמערבות הינה דבר חיובי, אבל בוודאי
שניתן להתווכח עם הנחה כזו. אמנם המערב הגיע להישגים טכנולוגיים וחברתיים כבירים,
אך הדרך להישגים אלו נזרעה בתרבויות ועמים שהוכחדו, בשתי מלחמות עולם נוראיות,
בשואת יהודי אירופה, שקדמו לה מאות שנים של אנטישמיות אכזרית ביותר, ובשורה ארוכה
מאד של אסונות רוחניים ופיזיים שהעולם טרם התאושש מהם. במזרח, ובכלל זה התרבות
היפנית במזרח הרחוק ותרבות האסלאם במזרח הקרוב, השיאים התרבותיים פחות גבוהים
ונקודות השפל פחות עמוקות. בעיני, בסופו של דבר, השאלה אינה איזו תרבות היא הטובה
יותר, אלא איזו תרבות היא המאוזנת ביותר, ומבחינה זו אין הבדל בין תרבות המזרח
לתרבות המערב: שתיהן אינן מאוזנות, ושתיהן זקוקות האחת לשנייה על מנת לתקן את
עצמן. כל שנותר הוא לקוות שאכן התרבות האנושית תעשה את התיקון הדרוש...
יואב תרגומים מציע
שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים
מתקדמים במדעי הרוח והחברה. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא
פנו לאתר של יואב תרגומים או
לפלאפון 050-3649373
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה