יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

על שחיתות ואלימות בנצרות הקתולית בימי הביניים

רשומה זו מהווה את החלק השני בסדרה "דברים שלמדתי מקריאת הספר ההיסטוריה של הנצרות". חלק א' נמצא כאן. החלק הראשון כלל כמה אנקדוטות על תחילת הנצרות, שקיעתה של רומא ותפקידה של הנצרות כנושאת יחידה של התרבות הרומית-יוונית. במסגרת תפקיד זה היא הביאה את הנצרות אל השבטים הגותים והפרנקים, יחד עם התרבות הרומית שעדיין זכתה להערכתם של שבטים אלו. בין היתר, הכמורה הנוצרית סייעה למנהיגי השבטים לשלוט בשטחיהם ע"י הקמת מנגנון משפטי ועל ידי פיתוח נרחב של החקלאות והכשרת שטחים רבים להתיישבות, דבר שנעשה באמצעות מסדרים נוצריים כמו המסדר הבנדיקטי והמסדר הציסטרסיאני. כפי שהמחבר, פול ג'ונסון מתאר זאת, בתקופה המשתרעת משקיעתה של רומא (בערך 500 לספירה) ועד לתחילת המאה ה-13, תקופה המכונה "חשכת ימי הביניים" (The Dark Ages) הנצרות במערב אירופה היוותה גורם מתרבת וחיובי בסך הכל.  אבל תוך כדי כך הוא מתאר גם את ניצני שקיעתה של נצרות זו, וכאן ברצוני לעסוק בשני היבטים חשובים של נושא זה: שחיתות בכנסייה הנוצרית-קתולית ואלימות.

שחיתות בכנייסה הנוצרית
הנוצרים הראשונים האמינו שיום הדין עומד להגיע תכף ומיד, אמונה שכנראה הייתה מאד שכיחה באיזור (ראה למשל את כתבי האיסיים). על פי אמונתם, מי שיגיע ליום זה במצב של חטא או ימות במצב של חטא - יישפט לחובה ולא יוכל להיכנס לגן עדן. תחת זאת הוא יבלה את שארית חיי הנצח שלו בגיהנום. כדי להימנע ממצב זה היה צורך להיטבל. באותו זמן הטבילה נערכה פעם אחת, כשהאדם התנצר, ובזמנו סברו שאין צורך ביותר מכך כי הנה תכף ישו קם לתחייה בפעם השנייה ויום הדין מגיע. 
כפי שאנו יודעים, וכפי שהסתבר לנוצרים במשך הזמן, יום הדין איחר להגיע ונוצרה בעיה - כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא ימות טהור ונקי מחטא וכך יובטח מקומו בעולם הבא? אחד הפתרונות הראשונים היה לדחות את הטבילה והווידוי עד לרגעים האחרונים שלפני המוות. כך עשה, למשל, הקיסר קונסטנטין (שאחראי להקמת כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה). אך פתרון זה לא היה מספק, ובמשך הזמן המציאו את הרעיון של וידוי בפומבי על חטאים, ענישה ומחילה. הענישה הייתה מחמירה מאד וכללה הלקאות (לא סתם אומרים "מכה על חטא!), עינויי גוף שונים ומשונים (למשל, לא להתרחץ במשך שנים רבות), צום וכן הלאה.

הנה ציור לצורך המחשה:


בהתחלה (החל מהמאה ה-6 בערך) עונשים אלו ניתנו באופן שווה לכולם, אפילו למלכים ולכמרים בכירים אשר הופשטו והולקו בפני כל הציבור. הענישה המחמירה והדמוקרטית חיזקה מאד את האמונה באמיתותה של הנצרות, שכן לא סביר היה שמנהיגים יהיו מוכנים לעבור הלקאות פומביות אם לא היה בכך גמול ראוי. אך עם הזמן הדברים השתנו. ההודאה הפומבית הוחלפה בהתוודות אישית על חטאים בפני כומר או לבד, האדם בינו לבין עצמו. הבעיה עם וידוי בפני כומר הייתה שלא היו מספיק כמרים, כך שרק בתחילת המאה ה-13 הכנסייה יכלה להכריז על וידוי אצל הכומר כעל חובה דתית מקודשת, "סקרמנט", שכל נוצרי חייב לבצע. אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה שלאט לאט החוק הנוצרי, שהלך והשתכלל עם השנים, החל להמציא "לאקונות". 

הלאקונה הראשונה הייתה שאדם יכול לבצע את העונש שהוטל על זולתו מתוך אהבה. ביצוע עונש עבור תשלום כספי מיידי נאסר באופן מוחלט, אך כבר במאה ה-7 אנו שומעים על איש עשיר שקיבל עונש לצום כמה ימים בשבוע למשך שבע שנים. האיש גייס 840 איש אשר צמו למענו יום אחד ובכך הוא נפטר מעונשו וחזר להיות נקי מחטא... דרך נוספת לכפר על חטא, שהפכה לפופולארית מאד, הייתה הקמת כנסיות ומימון אנשיהן. באופן זה עשירים כיפרו על חטאיהם ע"י העברת כספם לממסד הכנסייתי. לאט לאט העונשים הפיזיים הקשים הומרו בתשלומים כספיים מסוגים שונים. כל מי שיצא למסע צלב נחשב גם הוא כאילו כל חטאיו נמחלו לו, ובהמשך כל מי שרק עזר לממן את מסעי הצלב זכה גם הוא למחילה מוחלטת על חטאיו. במאה ה-14 כבר ניתן היה לשלם ישירות עבור שטרי מחילה, שמחירם ירד בהתמדה עקב ההתרבות המהירה של שטרות אלו. כך התברר שגם בענייני דת יש אינפלציה...
כמובן שהשחיתות ההולכת וגדלה של הכנסייה לא נעלמה מעין הציבור - המנזרים, שהיו בעבר מרכזי תרבות ורוח חשובים, הפכו במקרים רבים לאחוזות עשירות ומתנשאות שעוררו קנאה ושנאה בקרב ההמונים. לנזירים עצמם יצא שם של אנשים חמדנים, תחמנים ולא ישרים שאינם בוחלים בזיוף צוואות, למשל, כדי להשיג כספים נוספים למימון חייהם. החל מהמאה ה-12 ובייחוד במאה ה-13, מרכזי תרבות חדשים וחדשניים הוקמו בעולם החילוני (שלאט לאט השיג את העולם הנוצרי מבחינה התפתחותית) - וכך האוניברסיטאות החליפו את המנזרים כמרכזי התרבות של אירופה. בכל מקרה, כפי שברברה טוכמן מתארת היטב בספרה "מצעד האיוולת", הדרך משטרי מחילה לכל דורש ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה רחוקה.

שורשי האלימות בנצרות הרומית-קתולית
ג'ונסון מסכם את שורשי האלימות של הנצרות באירופה בימי הביניים בצורה פשוטה: ברגע שהנצרות קיבלה את החזון של חברה נוצרית טוטאלית - כל מי שחשב אחרת מהכנסייה הפך לאויב שלה והיה צורך להשמידו. חזון החברה הנוצרית הטוטאלית והמופתית היה במקור חזונו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה-4 לספירה) ואומץ ע"י האימפריה הקרולינגית (מאה -8) לספירה. במסגרת האימפריה הקרולינגית, השליט החילוני היה גם ראש הכנסייה והוא היה זה שלמעשה מינה את אנשי הכמורה הבכירים ביותר, כולל את האפיפיור. רק כעבור כמה מאות שנים חל פיצול בין הכנסייה לשלטון החילוני, כאשר הכנסייה ביקשה להפוך את הסדר ולהיות שליטה עליונה הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני.

בכל מקרה, מאז שהוחלט על מימוש החזון של חברה נוצרית טוטאלית, הכנסייה השתמשה באמצעים שונים למגר את אויביה הרבים. בתחילה היא השתמשה בשליטים החילוניים. אחריכן היא יזמה מסעות צלב פנימיים נגד "כופרים" למיניהם, בייחוד בדרום צרפת. האמצעי הבא והמוכר ביותר היה האינקוויזיציה שכוון לאו דווקא נגד יהודים , אלא נגד כופרים נוצריים וכל מפירי הסדר באשר הם, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה:
ג'ונסון מתאר חברת ימי ביניים המורכבת מתושבי הכפר, הנתונים בתוך המערכת הפיאודאלית, ותושבי הערים עם הגילדות המסודרות שלהם. מערכת זו  כללה כשני שליש מהתושבים, וכל היתר בעצם לא היו שייכים לשום מקום או מעמד. מצב זה היה כר פורה למהומות פתע בהנהגת כמרים שסרחו, נביאי זעם מטעם עצמם, תנועות שוויוניות, תנועות מחאה נגד השחיתות בכנסייה ועוד. ג'ונסון מביא כדוגמא את הכומר ההונגרי הסורר, יעקב, אשר בתגובה לכישלון מסע הצלב הרביעי בשנת 1251, הוא החל להטיף נגד הכנסייה והבטיח ברכה לרוצחי כמרים. הוא אסף צבא של אלפים והחל במסע הרס בכפרים וערים בצפון צרפת - הוא השתלט על פריס, אורליאנס ואמיין כמעט ללא כל התנגדות (לא היו אז צבא או משטרה קבועים), שדד את בתי הכנסיות, והוציא את הכמרים לרחובות והיכה בהם לעיני כל. כעבור זמן יעקב נרצח וההמון נעלם כלעומת שבא!

המטרה של האינקוויזיציה, אם כן, הייתה לתפוס את המנהיגים הכופרים לפני שהם מסבים נזק. מסיבה זו, כל מי שביקש יציבות באותה תקופה תמך באינקוויזיציה.

שתי הערות אחרונות בעניין האלימות:
1 - ג'ונסון טוען שככלל, הכנסייה האורתודוקסית במזרח אימצה את הדוקטרינה של שלום שנוסחה ע"י הקדוש בנדיקטוס. דוקטרינה זו מתנגדת לאלימות ולכן מתאימה הרבה יותר לרוח המקורית של הנצרות -  הנוצרים הראשונים אכן העדיפו למות במקום להילחם ברודפיהם. על כן, הכנסייה במזרח מעולם לא הייתה אלימה כמו הכנסייה במערב אירופה.
2 - האלימות של הנצרות הקתולית נגד כנסיות אחרות שלדעתה היו כופרות, הייתה כה גדולה שכנסיות אלו - כמו הכנסייה הקופטית - העדיפו את השלטון המוסלמי על פני השלטון הנוצרי. לפי ג'ונסון, העדפה זו הייתה סיבה מרכזית לקלות בה הכובשים המוסלמים הצליחו להשתלט על החלק המזרחי של האימפריה הנוצרית ולהחזיק בו לאורך השנים.

השורה התחתונה של יואב:

 1 - הכנסייה הקתולית ניסתה ליצור חברה מושלמת, המצייתת להוראותיה הקדושות. אך כיון שאנשים אינם מושלמים, היה צורך להשתמש בכוח רב כדי להביא אותם למצב המבוקש של שלמות. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. המסקנה שלי היא שאם אנחנו רוצים לשנות בני אדם לטובה, אלימות לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלנו (וגם לא השנייה או השלישית...בעצם, היא לא צריכה להיות אופציה. נקודה.)

2 - השילוב של דת ומלוכה או דת ופוליטיקה כנראה לא מוצלח במיוחד, לא עבור היהודים, שאיבדו את ארצם פעמיים בגלל זה (בין היתר), לא עבור הנוצרים ואולי גם לא עבור המוסלמים (עוד אגיע לדון באסלאם בהמשך). בפועל, האמונה משגשגת דווקא במקום בו יש הפרדה חוקית בין הדת למדינה - ארה"ב.

 3 - לאור הדברים שאני קורא, מחקתי את ימי הביניים מרשימת התקופות שאני מתכוון לבקר בהן ברגע שהמסע בזמן יהפוך למצרך תיירותי זול ויום-יומי.

4 - יחסית לימי הביניים, מצבנו בהחלט שפיר. כן, יכול להיות טוב יותר, אבל גם יכול להיות - ואכן היה - הרבה יותר גרוע. מבחינתי, הכוס שלושת-רבעי מלאה. איך אצלכם?


יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים.





תגובה 1:

תרגום אנגלית לעברית אמר/ה...

הנצרות הקתולית של ימי הביניים.. אחחח (: אני יכולה שעות על גבי שעות לקרוא על זה! ללא כל הפסקה
ללא ספק אני הולכת לעשות את התזה שלי בנושא

תודה רבה על הפוסט !

הוסף רשומת תגובה